אם הלהבה נכבית מסיבות מקריות, הכוח האלקטרו-מוטורי שנוצר על ידי הצמד התרמי נעלם או כמעט נעלם. גם היניקה של השסתום הסולנואיד נעלמת או נחלשת מאוד, האבזור משתחרר בפעולת הקפיץ, בלוק הגומי המותקן על ראשו חוסם את חור הגז בשסתום הגז, ושסתום הגז נסגר.
מכיוון שהכוח האלקטרו-מוטיבי שנוצר על ידי הצמד התרמי חלש יחסית (רק כמה מילי-וולט) והזרם קטן יחסית (רק עשרות מיליאמפר), היניקה של סליל השסתום הסולנואידי הבטיחותי מוגבלת. לכן, ברגע ההצתה, יש ללחוץ על הפיר של שסתום הגז כדי לתת כוח חיצוני לאבזור לאורך הכיוון הצירי, כדי שניתן יהיה לספוג את האבזור.
התקן הלאומי החדש קובע שזמן הפתיחה של שסתום סולנואיד בטיחותי הוא ≤ 15 שניות, אך בדרך כלל נשלט על ידי היצרנים בתוך 3 ~ 5S. זמן השחרור של שסתום סולנואיד בטיחותי הוא בתוך 60 שניות לפי התקן הלאומי, אך בדרך כלל נשלט על ידי היצרן בתוך 10 ~ 20 שניות.
קיים גם התקן הצתה שנקרא "התנעה אפסית שנייה", שמאמץ בעיקר שסתום סולנואיד בטיחותי עם שני סלילים, וסליל חדש שנוסף מחובר למעגל ההשהיה. במהלך ההצתה, מעגל ההשהיה יוצר זרם כדי לשמור את שסתום הסולנואיד במצב סגור למשך מספר שניות. באופן זה, גם אם המשתמש ישחרר מיד את ידו, הלהבה לא תכבה. ובדרך כלל להסתמך על סליל אחר להגנה בטיחותית.
גם מיקום ההתקנה של הצמד התרמי חשוב מאוד, כדי שניתן יהיה לאפות את הלהבה היטב לראש הצמד התרמי בזמן הבעירה. אחרת, ה-EMF התרמו-אלקטרי שנוצר על ידי הצמד התרמי אינו מספיק, היניקה של סליל שסתום הסולנואיד הבטיחותי קטנה מדי, ולא ניתן לספוג את האבזור. המרחק בין ראש הצמד התרמי לכיסוי האש הוא בדרך כלל 3 ~ 4 מ"מ.